פוסט סולידרי

מתי הפעלת כוח משטרתית היא מוצדקת? כשהיא היא מכוונת נגד סלע קיומנו? מצד מצדדי הדה לגיטימציה? מצד אויבנו? מצד אוהדי אויבנו? מצד חברי אוהדי אויבנו?  או שמא, אם לנקוט משנה זהירות, כבר מצד חברי חברי אוהדי? 

בבוקר יום ראשון אפרפר אני פותחת דרך הרגל מגונה את דף הפייסבוק ורואה שרוב החברים הישראלים חולקים לא רק תמונות מההפגנה שהתקיימה אמש אלא גם  טרוניות לגבי הדרך שבה האירוע סוקר בתקשורת, תוך דיווחים על אלימות קשה מצד המשטרה. 

אני לא מבין איך בשום מקום לא כתבו שחסימת צומת קפלן- אבן גבירול ע"י המפגינים התחילה משוטר שזינק על מפגין עובר אורח והרביץ לו מכות רצח, כי הלך לאט מדי במעבר חציה (יחד עם עוד מאות אנשים).

כותב אחד מהחברים על אירועי ליל אמש, לטענתו, אנשים מסביב צילמו את מה שהיה שם אבל זה עוד לא הגיע למדיה או עבר צנזורה. 

בתגובה כותב האחר:

תקשיב לא יודע מה היה שם, אבל לפי מה שראיתי בערוץ 2, אלה שנעצרו אלה אנרכיסטים של חד״ש שדוב חנין שלט בהם, כל ההפגנה הם התהלכו לצידנו ועשו פרובוקציות, הם רק חיפשו את ההסלמה 

הוא זוכה לתשובה חד משמעית

עמדנו כמה מטרים משם, אני לא יודע מה עמדתם הפוליטית, אבל ראינו מה הבחור עשה כדי לקבל מכות. אני תשטיפות מח האלה לא קונה, כי זו לא פעם ראשונה שאני עד למקרה שבתקשורת סולף לחלוטין. אני מקווה שאתה לא חושב שכל מי שנעצר הוא פעיל חד"ש, כי שניים מהעצורים הם חברים, ואני נותן לך את המילה שלי שהם לא פעילי חד"ש ויש להם רצון חופשי. הם פשוט משלמים הרבה יותר מדי עבור מעט מדי ונמאס להם

השוטרים קלטו שאין להם סיבה להשתמש בכוח  אז מה הם עשו? המציאו אחת כזו, ופשוט ניסו להיכנס לצומת המלאה באנשים, נשים, וגם מספר ילדים עם ניידת המשטרה , בשלב הזה אנשים שפחדו להידרס ניסו לעצור את הניידת .  כך מצאו השוטרים סיבה טובה לשבור לאנשים את העצמות ולדהור על המפגינים עם סוסים.

במדינה שמלעיטה את תושביה בפאראנויה כמו אופיום להמונים, השקפות פוליטיות מסויימות  הן בחזקת טאבו. אם אתה ערבי דמך מותר מן המותר,  ואם אתה מוחה על מחירי הדיור, הקוטג' או הדלק אתה נאשם בשמאלנות מה שמרוקן את תקפות המחאה ומשמש הצדקה  לאלימות נוספת מצד הממסד.ֿ עכשיו  כשתל אביבים  "א פוליטיים" מתחילים להרגיש מאויימים מתעוררת בי תחושת סולידריות. 

שליחות קטלנית בערב יוני חמים

הגענו בערב הפתיחה לפארק מונביז'ו במזרח ברלין, שם שכנה אחת מתחנות פרוייקט האמנות המדובר Based in Berlin, והיינו כחולמות. לפנינו השתרך תור ארוך מאוד שראשו נדחק לדלת הכניסה של המבנה המוזנח בו התקיימה התערוכה ושאת זנבו התקשינו לאתר. אורכו של הנחיל, שרובו לא נקלט בעדשת המצלמה שלי, עשוי להזכיר מראות אופייניים יותר לתקופה שבה שכן המתחם מאחורי מסך הברזל. ויתרתי, ברחתי, ושוב חזרתי מובסת כיוון שכל האירועים האחרים נסגרו למבקרים עוד לפני תשע בערב. שוב עמדנו בתור שבינתיים התקצר אבל הציפייה עדיין  ארכה כמחצית השעה. בעודי מתגוננת מפני עוקפים פוטנציאליים התבוננתי  באנשים היפים מסביב וניסיתי לשדר אסרטיביות. 

 "בין ה8 ליוני עד ה24 ליולי מוצגות עבודות של כ80 אמנים צעירים החיים ועובדים בברלין". כתוב בשתי שפות על גבו של העלון  המחולק פה.   

 "מאז נפילת ברלין התפתחה הבירה הגרמנית לאחד המרכזים החשובים בעולם ליצירת אמנות עכשוית, הקוסמופוליטיות והדינמיות של העיר מושכים אליה אמנים מכל העולם". האמנם?

מהו הדבק שלוכד את אמני Based in Berlin? 

"גם אתה בייסד אין ברלין?" שאלתי את אסף בתקווה לקבל מענה. אסף הוא מכר מישראל שבו נתקלתי בפתיחה ומציג שתי עבודות באירוע. 

"איזה, אני כולה פה ארבע חדשים, הוא ענה בצניעות ים תיכונית, בדיוק עכשיו השגתי ויזת סטודנט לשנה."

 אמניות מבוססות מאוד דוגמת קלרה לידן או קרן ציטר מציגות באירוע לצד אמנים מוכרים פחות, אמנים טובים לצד טובים פחות, אמנים העוסקים במגוון מדיומים ונושאים, במפגן ראוותני של שפע: שפע של תשומת לב, אנרגיה, זמן, ומרחב. 

 אריאל שלזינגר הציג במונביז'ו אוטו שחור מבהיק המאכסן שני בלוני גז. להבה קטנה בוערת ללא פתיל ויונקת באורח פלא גז מחור שנקדח בחלונו. טואי גרינפורט

מציג דגם  המבוסס על רעיונותיו של הארכיטקט פריי אוטו.  הוא גם דחס לחדר שלט חוצות ענקי. המיצב מבוסס על עבודה מ 2007 בה הקים אוהל משלטי חוצות  ב Europian kunst halle בקלן.

מתיאס פריטש מציג תיעוד של ה fuck parade בברלין בשנת 2000, במהלכו נוצר עימות בין חוגגים על רקע הטרדתה של אחת מהן. במשך זמן רב שימש האינטרנט כפלטפורמה היחידה להצגת הסרט שם זכה לפופולריות לא מבוטלת ורימיקסים. 

סימון פוגי'אמה יצר סרט ומיצב המגולל את מלאכת שחזורו של פאלוס ענקי ע"י צוותים בריטים שגילו אותו  במדבריות ערב.

ברלין היא ניו יורק של המאה ה 21, אמר מייקל סטייפ, בהתייחסו לחיי התרבות והאמנות הענפים בעיר המושכת אמנים מכל קצוות תבל. ואכן ברלין הרעננה, פשוטת הרגל, היא אלטרנטיבה חסכונית לענקית מהמערב שבה שכר הלימוד בבתי הספר לאמנות עשוי להרקיע עד לחמישים אלף דולר לשנה. עם זאת היא מנסה בדרכה המחוספסת לחקות אי אלו אסטרטגיות מהאחות הגדולה ולהגיש לאספן המבולבל את קולקצית הנבחרים שלה על מגש של נירוסטה.    

ממש כמו התערוכה The greater new york שהוצגה ב חלל בPS1 בניו יורק לפני כשנה וזכתה להיקטל על ידי גדולי העיתונים: כאשר המכנה המשותף לתערוכה הוא מקום (במיוחד אם הוא מגוון מאוד), היא תמיד עלולה להיראות או להישמע כמו תכסיס של לשכת התיירות המקומית. 

 חזרתי מכיתות רגליים בעיר שאיפשר לי לחזות במגוון רחב יחסית אקראי של אמנים במסגרת הפרוייקט, מהם לא זכרתי כמעט אף אחד . היעדר מכנה משותף של ממש (פרט לעובדה שאף אחד מהמשתתפים לא חצה את גיל ארבעים) מותיר את עקבותיו לאורך המסלול המקשר בין חללי התערוכה וגורם לה להרגיש כמו תערוכת בוגרים מאשר כמו הצצה לליבת העשייה של בירת האמנות העכשוית.

                                         

 Simon Denny in KW